Close

25/12/2017

סיפור קטן – סיפור גדול

אבי פיקאר

החוקר ד”ר אבי פיקאר קיבל לפני כבר כמה שבועות אות הערכה מארגון יוצאי מרוקו וזאת בשורה משמחת מאוד לא רק כי מגיע לו אלא גם כי מדובר כאן בסימן נוסף לשינוי פרדיגמה.


גרסה ערוכה של המאמר שפורסמה באתר “זווית אחרת”

קבלת האות הגיעה על רקע של התנגדות עזה של גורמים רדיקליים רבים בשל העמדה הפרטית של פיקאר שהובאה בדף הפייסבוק הפרטי שלו בעניין פרשת חטיפות ילדי תימן והמזרח.

אבי פיקאר הנו חוקר דגול ומוערך בתחום היסטוריה של עם ישראל עם התמחות בקליטת עולי צפון אפריקה בארץ, הן בעניין אפלייתם והן בעניין תרומתם לבניין הארץ. נושא הדוקטורט שלו היה על הסלקציה שחוו יהודי צפון אפריקה בעלייתם; דוקטורט שהפך לספר חשוב בשם “עולים במשורה”.

כאמור, בדף הפייסבוק שלו, פיקאר הסביר שהגם שבוודאי הרשויות התנשאו על העולים מארצות האיסלאם ולא פעלו כשורה עם ילדיהם, שהתמותה תינוקות וילדים הייתה גדולה מידי, שיש ילדים שבאמת נלקחו מהוריהם וכדומה – לא הייתה “תכנית ממסדית” לחטיפת הילדים.

עמדה זאת הרגיזה מאוד את הארגונים “המזרחיים” שפעלו נגדו בכל הערוצים בזמן האחרון, בניסיונות של השתקה ושל דה-לגטימיזציה. מדובר בקונסטלציה של ארגונים אשר נלחמים נגד ה-“ממסד” ובממסד יש להבין “הממסד הציוני”. ארגון הקשת המזרחית הדמוקרטית הנה רק דוגמה לאחד מארגונים אלו. ואבי פיקאר הציוני הוא “הממסד”.

שלא יהיה ספק. פרשת ילדי תימן והבלקן והמזרח הנה פרשת מורכבת וטרגית שמחייבת לא רק חקר אחרי האמת אלא גם כנראה הכאה על חטא של מדינת ישראל. אך לא מדובר בשואה, או בהכחשת שואה. ועל המורכבות הזאת עמד אבי פיקאר בפוסטים שלו.

בסופו של יום, אבי פיקאר קיבל את האות. בטקס בו הוא קיבל את אותו אות, השיח, למרות הידע על האפלייה, לא היה לא קורבני ולא מאשים. בטקס זה “אחדות ישראל” לא היה ביטוי מוקצה והמנון התקווה הושר בגאווה וכבוד.

בתחום חקר העליות מארצות האיסלאם, אבי פיקאר שייך לגל חדש במחקר ההיסטורי והסוציולוגי. הגל הזה מגיע אחרי עשרות שנים של חקר היסטורי וסוציולוגי שהתבסס על תפיסות מרקסיסטיות. תפיסות אלו הגיחו ממחלקת הסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה והתפשטו בכל מדעי החברה משנות השמונים ועדיין מהווים את הפרדיגמה הדומיננטית בו. אמנם הם בעצמם הגיחו לעולם אחרי שנים של מחקר “ציוני” אפולוגטי אשר התעלם לחלוטין מכל הבעיות שנבעו מהמערכת הקולטת ותלו את הפערים שנוצרו בעולים עצמם, אך “אסכולת חיפה” התעלמה מכל רגש לאומי של העולים, הכניס אותם לתבניות של “מזרחיות”, “ערבים-יהודים” ופרולטריון. את הציונות ראו כתנועה קולינאילסטית קלאסית. ככלל, הם אימצו לחלוטין תפיסות של “הנארטיב הפלסטיני”. בגדול, אותם ארגונים רדיקליים הנם הביטוי הפוליטי של אותן תפיסות מחקריות.

“הגל החדש” מתאפיין מצידו באיזון הלוקח בחשבון הן האוריינטליזם של הרבה מהעולים מאירופה מן העלייה השנייה ואילך במיוחד והן השאיפות הלאומיות האמיתיות והרגשת האחדות של כלל העולים.

פיקאר כותב:

“…הייתה הציונות התנועה הלאומית היחידה שאיחדה אירופאיים וילידים. האתוס הלאומי והשיח הלאומי היו מרכזיים בשיח הציוני. אולם מערכת היחסים…לא יכלה שלא להיות מושפעת מהמורשת הקולוניאלית, מהתפיסות והסטראוטיפיים שרווחו בין האירופאים באשר ל’ילידים’.” (“עלייה במשורה” עמ’ 9)

כל שנה ה-“גל החדש” הזה טופס תאוצה. הוא חוקר את היהודים עצמם במדינות האיסלאם, את מורכבות קהילותם, את יחסיהם השונים עם התפוצות השונות וכדומה. מדובר על פרופסור ירון צור שכתב בין היתר על “ייהודי הנמל” בספרו “גבירים ויהודים אחרים”, ועל תלמידיו וממשיכיו כמו אבי פיקאר, מנשה ענזי, נוח גרבר, תמיר קרקסון ואחרים (וכותב השורות אלו שואף לעתיד להיות בין הנמנים על רשימה זו).

מבחנתי מדובר בתפיסה מחקרית ליברלית. ליברלית כי היא מתעלמת מתוויות וקופצת ראש אל המורכבות, שמסרבת לראות עולם שחור-לבן ומתסכלת על עם ישראל כפסיפס המרהיב שהוא, המורכב מאבנים אבנים שלכל אחת צבע וגוון מיוחד משלה. ליברלית, שלא מדביקה ומחייבת תווית לא רק על הנחקר אך גם לא על החוקר, אלא רק על האיכות המחקר. לדוגמה, אבי פיקאר ממשפחה יהודית מוכרת בצרפת ונוח גרבר המומחה הגדול ליהדות תימן אשכנזי טהור יליד ניו-יורק.

“הגל החדש” במחקר הולך יד ביד ובמקביל עם תופעות חברתיות ליברליות אחרות אשר מסמלות את הישראליות החדשה. ישראליות  שלא מפחדת לא מייחודיות ולא משילובים, והמסרבת הן לכור היתוך מחייב ומאחד והן לחלוקת ישראל לשבטים ומגזרים סגורים ומוגדרים.

אפשר לדבר על מוזיקה של עומר אדם שמחד שר “תל אביב”, שיר שהופק עבור מצעד הגאווה, ומאידך דורש ומקבל הפסקת שבת בפסטיגל, עם סטיטיק ובן-אל המשלבים סוגי מוזיקה שונים ומפגינים אהבה לארץ, עם תזמורת “חיבה” המצוינת ועוד.

הדבר גם לא נעלם מהשדה הפוליטי עם פוליטיקאים כמו מירי רגב שמחד לא מפחדת לדבר על האפלייה ומאידך על פטריוטיזם או ח”כ אמיר אוחנה, ליברל שייסד את התא הגאה בליכוד ויהודי עמוק התומך נלהבות בחזרה להר הבית. בכלל, לדעתי הצלחת הליכוד בפוליטיקה הישראלית הנו גם ביטוי לתופעה.

קיימים עוד מערכות שלמות המשפיעות עמוקות על חיינו שעוד לא חוו כל “גל חדש”. אין לדוגמה עדיין שום ייצוג לציבור המסורתי/ליברל לא בתקשורת ולא במערכת המשפט. אך, קבלת האות על ידי אבי פיקאר למרות ההתנגדות הקולנית, גם אם מדובר באירוע קטן ונישתי לכאורה, הוא עוד אבן דרך שגורמת לי להיות אופטימי להמשך.  

 

תגובות

תהיה הראשון להגיב!

avatar