Close

03/04/2017

ארץ ישראל לא ניתנת למיקוח

יש המספרים כי בעת נפילת קונסטנטינופול בשנת 1453, בזמן שהעות’מאנים פרצו את החומות ונכנסו לעיר, ראשיה היו עסוקים דווקא בוויכוח חשוב ויצרי על כמות הכנפיים שיש למלאכים. הסיפור הזה כנראה הומצא יותר מאוחר, אך הוא בא לתת לנו נמשל חשוב. כששואלים אותי לפשר העובדה שרוב, לפחות יחסי, של הישראלים תומך בפתרון “שתי מדינות לשני עמים” בין הירדן לים, אך אינו מצביע למפלגות שמאל מדיני ורק מעטים מהם מגדירים את עצמם שמאלנים, אני מספר את האגדה הזו. הסיבה היא שבעצם מדובר בדיון תיאורטי לחלוטין שאינו מחובר למציאות בנוגע לחוסר היכולת העכשווית לחלק את הארץ (שוב). במילים אחרות, הדיון הציבורי על רעיון “שתי מדינות” למעשה מתחלק לשני דיונים: הראשון על הנכונות העקרונית של הרעיון, והשני על יכולת המימוש שלו.

דבר זה מסביר מדוע במפלגת שלטון כמו הליכוד, מתנגדים לרעיון וחיים בשלום למרות העובדה כי יושב הראש תנועת הליכוד, ראש הממשלה, תומך בו. זאת גם הסיבה להצבעה הגדולה לליכוד בבחירות אחרונות. הדיון העקרוני פחות חשוב מניהול המדינה היום-יומי, כולל ניהול העניין הפלסטיני. ובניהול הזה, ברור לרוב שמימוש מיידי של הרעיון וויתורים פזיזים, אינם דבר נכון למדינת ישראל.

למרות כל זאת, אנחנו לא בבחירות, הדיון קצת יותר חשוב ממספר הכנפיים של מלאכים, והעותמאנים לא על הגדר. לכן חשוב לי להסביר מה שאני רואה לא רק כעמדתי, אלא כעמדה הימנית הקלסית המתנגדת לא רק באופן מעשי אך גם באופן עקרוני, לרעיון של מדינה ערבית ביהודה ושומרון. התנגדות הקשורה למימוש השאיפות הלאומיות של העם היהודי. אחת הטענות הפוליטיות הרווחת כיום בשמאל המדיני, הנה שהלאום היהודי כבר מימש את השאיפות הלאומיות שלו, אי לכך, או שהציונות סיימה את תפקידה ההיסטורי ו/או המטרות שלה השתנו, מכינון מדינה לתיקון חברתי.

על השאיפות הלאומיות של המנהיגים הציוניים הפוליטיים ועל היקפם אפשר להתווכח. מבחינתי, ואני דוגמה לימני טיפוסי, הציונות המודרנית היא אך ורק תרגום לכלים פוליטיים מודרניים של השאיפות הלאומיות היהודיות “מאז ומתמיד”. לפי הפשט של כמעט כל כתבי היהדות, לפי רוב המומחים בדבר, לפי ההיסטוריה היהודית. השאיפה הלאומית היהודית היא קיבוץ גלויות,ריבונות יהודית על שטח ארץ ישראל וכינון בית המקדש על הר הבית. שאיפה זו, לא מומשה במלואה ולכן הציונות רחוקה מאוד מהעלמות או משינוי שלושת המרכיבים שלה: עלייה, התיישבות וביטחון.

הריבונות היהודית עוד לא מתקיימת בלב האומה, בהר הבית, שם יהודים מוגבלים בחירויות הבסיסיות ביותר שלהם. הריבונות היהודית גם לא קיימת באזור הליבה של שטח המולדת, ביהודה ובשומרון. בלי יהודה ושומרון אין חזרה של עם ישראל לארצו כי אין את מרכיב ה”ארצו”. גבולותיה של ארץ ישראל לא ברורים ומשתנים. יש שטחים שבוודאי לא נכללים בהם, שטחים לפעמים כן ולפעמים לא ושטחים שתמיד תמיד, בכל הגדרה אפשרית ובכל התקופות, נכללים ואפילו מהווים בסיס לכל הגדרה שטח המולדת: אזורי יהודה ושומרון. ריבונות ויישוב יהודי בחברון ללא התיישבות יהודית ברצועת החוף הדרומית, נחשבת כהתיישבות וריבונות יהודית בארץ ישראל. אך מדינת ישראל בקו הפסקת האש של 1949 ללא יהודה ושומרון, אינה מדינה היושבת בציון ובכך אינה מדינה המהווה צוהר לשאיפות הלאומיות של העם היהודי.

מוסד המדינה בכלל, ומדינה ישראל לא יוצאת מן הכלל, הוא כלי למימוש השאיפות הלאומיות ואינו קדוש לכשלעצמו. לכן לדעתי, אין למדינה זכות ולגיטימיות, לא לה ואפילו לא לנציגה הנבחרים, לוותר על לב המולדת. אין לנו, העם היושב בציון, כל זכות לוותר על המולדת. המולדת היא הקדש שהשאירו לנו אבותינו למשמרת. המולדת אינה סחורה.  אל לה למדינה להפריע במימוש השאיפות הלאומיות של העם היהודי. אין לה זכות לכך. אל לה למדינה, לנסות לשנות את אותן השאיפות. בכך היא תהפוך ללא יותר מעוד כובש, המחופש ליהודי.

זה לא שאנחנו לא פרגמאטיים ולא מוכנים להתפשר מול מציאות מורכבת. אנחנו פרגמאטיים בכך שוויתרנו על חלקי מולדת רבים, בעבר הירדן המזרחי ובצפון הגליל בין הקו הכחול לליטאני, בין הגבול עם מצרים לבין נחל מצרים ועוד. אנחנו פרגמאטיים בכך שאנחנו מקבלים את קיומם של תושבים זרים בארצנו. אנחנו פרגמאטיים בכך שאנחנו מאפשרים להם שלטון אוטונומי לחלוטין בריכוזי אוכלוסייתם בלב המולדת שלנו. אנחנו פרגמאטיים בכך שאנחנו לא בונים מחדש את בית המקדש על הר הבית ובכך אף בוגדים בהבטחה שלנו עצמנו. אנחנו פרגמאטיים בכך שאנחנו מוכנים, בשביל שלום, לוותר על שטחי מולדת.

אך קיים הבדל משמעותי בין פרגמטיזם לבין התאבדות לאומית. ישיבה בציון ללא ישיבה ביהודה ובשומרון, אינה בכלל ישיבה בציון. וויתור על ישיבה בציון היא התאבדות לאומית; היא יריקה בפרצופם של מאות דורות של יהודים אשר שאפו לעצמאות מדינית דווקא בציון; היא כפירה בעיקר; היא סתירה של כל הלימוד תורה ושל כל התפילות שהעם היהודי נשא ונושא.

אפשר וצריך להיות פרגמטי. אפשר לוותר פה ושם. אפשר לקבל סדר עדיפויות. אפשר ולפעמים צריך להתקדם צעד צעד. אפשר ולפעמים צריך לבלום צעדים צודקים אך פזיזים. אפשר וצריך לפעמים לשבת עם הערבים למשא ומתן. אך, וזה הדבר החשוב, אסור בתכלית האיסור, לבצע כל צעד אשר יפגע ביכולת מימוש השאיפות הלאומיות של עם ישראל בעתיד. אוטונומיה ערבית בשכם ורמאללה בהחלט. אימוץ רעיון “2 המדינות” וכל רעיון של ריבונות לא יהודית מערבית לירדן, ממש לא. 

פורסם באתר זווית אחרת.

תגובות

3 תגובות על "ארץ ישראל לא ניתנת למיקוח"

avatar
החדש ביותר הישן ביותר
אייל
אורח

מעניין ומעשיר.

ירון
אורח

כתוב מעולה!

בנימין נהון
אורח

היי,
תתחדש על האתר 🙂

בעת העתיקה היה מודל של ערי מדינה [פוליס] אפשר ליישם את זה פה
פוליס רמאלה, פוליס שכם, פוליס חברון. ומדינת האם ירדן. זו תכלס פלסטין. כמעט 80% מתושביה פלסטינים

לגבי הר הבית,
הסטטוס קוו הכי טוב. העם היהודי השתדרג. עברנו מלשחוט כבשים ופרים לתפילה שבלב
מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.