Close

28/11/2016

למה כתבות על האסלאם פוגעות בעליה

המסגד הגדול של פריז

מידי פעם מופיעות בטלוויזיה בישראל כתבות על חדירת האסלאם לצרפת או/ו לאירופה. הטון הדרמטי ואפוקלפטי שלהן מוציאות אותי מהכלים פעם אחר פעם.

בצרפת יש כ-7-8% מוסלמים לפי מרבית החוקרים. בגלל שאין מספרים בדוקים, נגיד אפילו 10-12% מוסלמים.
להבין פרופורציות, בארץ, מתוך האזרחים הישראלים, לא כולל בעלי אזרחות של הרשות, אנחנו מדברים על 25% של לא-יהודים ומתוכם 20% של ערבים-מוסלמים-סונים.

האטוס הצרפתי הוא אטוס של לאומיות אזרחית ולכן הערבים בצרפת לא מדברים ערבית ורובם בתהליכי התבוללות מתקדמים בתוך צרפת. לעומת הערבים הישראלים המחוברים הרבה יותר לזהות הערבית שלהם.

גם אם מסתכלים על התמונה האירופאית הכוללת, המהגרים הם טיפה דמוגרפית בים.

הכתבות האלו לא משקפות את התמונה הרחבה בצרפת/אירופה אלא מסתכלות עם זכוכית מגדלת על תופעות שבוודאי קיימות, אך בתוך פרספקטיבה רחבה יותר.
זה בדיוק כמו שבצרפת מראים את ישראל רק דרך הפעולות הלוחמה שלה מבלי לשים אותם בפרספקטיבה הנכונה.

אבל מעבר לכך וחשוב יותר, הדבר מפריע לי כי הוא פוגע בעולים ובמיוחד בעולים מצרפת.

הוריי שעלו מזה שנתיים עכשיו, מספרים איך הם נשאלים שוב ושוב על סיפור “הבריחה” שלהם מצרפת, ואיך הדבר הזה מעצבן אותן. הוריי לא ברחו מצרפת. הם החליטו לעלות ארצה כבחירה הקשורה לזהות שלהם. הם (וגם אני) עדיין אוהבים ומוקירים את צרפת שקיבלה אותנו לפני 60 שנה כפליטים מצפון אפריקה, איזרחה אותנו והטיבה איתנו כל כך. וכן, מספיק לראות את ההתמזרחות והמצב של אלו שבחרו להגיע לארץ, לעומת אלו שהיגרו לצרפת להבין עד כמה יש להודות לה.

אז למה עולים אם לא מבריחה? עולים מתוך בחירת זהותית.

האטוס הצרפתי לא מכיר בקהילות מעבר ל-“קהילה הלאומית” הצרפתית. לפי הגישה הזאת יהודי אינו שייך ללאום או אפילו לקהילה היהודית אלא הוא פשוט בן הלאום הצרפתי “בעל דת משה”. הדת, המורכבת מאמונה ומפולחן, היא האלמנט היחיד המרכיב את הזהות היהודית.

אך הדבר הזה לא עובד משני סיבות.
קודם כל כי אותו אטוס רפובליקני צרפתי אשר מקביל החזקת תעודת זהות צרפתית לשייכות ללאום הצרפתי, גם הוא דת לכל דבר ועניין. דת שמקורה במהפכה הצרפתית ושבאה כקונטרה לכפייה הקטולית. הדת הזה השתנתה מאז אך נשארת דת, אמנם ללא הכרת עצמית כדת וללא אל או אלים, אבל עם טקסים מייסדים, עם אמונות וערכים, עם סיפורי מיסיון וכדומה.

והרפובליקניזם הצרפתי אינו סובלני כלפי דתות אחרות, לא הנצרות, לא האסלאם וגם לא היהדות. ובוודאי שהוא לא יכול להתקיים בכפיפה אחת עם הפולחן היהודי אשר כל כולו בנוי ממצוות ומאיסורים אשר מפרידים בין היהודי לבין סביבתו הלא יהודית. איך אפשר להיות צרפתי בלי לאכול ובלי לשתות יין עם הקולגות בעבודה? איך אפשר להיות צרפתי בלי ללכת למסיבה העממית בערב של 14 ביולי? איך אפשר להיות צרפתי בלי לחנך את הלידים בחינוך הממלכתי עם שאר הילדים הצרפתים? וכהנה וכהנה.

אבל מעבר לאטוס הרפובליקני הזה מסתתר כישולונו. המודל עובד כל עוד האוכלוסיה חד-גונית. אפשר להצהיר עד מחר שאזרחות היא לאומיות כל עוד כל האזרחים הם באמת שייכים לאותו הלאום עם אותו שפה, אותה היסטוריה, אותם אבות, אותה דת במקור. אבל פתאום, כשהצרפתים רואים כמות גדולה של מהגרים שונים מאוד (כמו הערבים שהגיעו החל מהמחצית השנייה של המאה העשרים), פתאום, לא משנה עד כמה יחזיקו בתעודת הזהות הצרפתית, הם לא יהיו צרפתים “אמיתיים”. והצרפתים נזכרים  בביטוי לצרפתי אמיתי: “français de souche”, “סוש” בצרפתית הנו החלק התחתון של גזע העץ. זאת אומרת שאצל רוב הצרפתים, קיימת דיסוננס בין השיח הרפובליקני לבין הרגשות הפנימיים. אחד בפה אחד בלב. ידברו ויאמינו במודל הרפובלקני ואז יסתכלו בזלזול על המהגר למרות כל מאמציו להתבוללות.

דבר זה פוגע קודם כל בערבים שצריכים להתאמץ יותר מכולם להיות צרפתים אמיתיים, שנדרש מהם הוכחות נאמנות אין סופיות ושצרפתיותם תמיד נמצאת בספק.
זה גם הסיבה שמיעוטם, אשר אינם מוצאים את מקומם בלאום הצרפתי, וכבר אינם שייכים בכלל מי לאלג’ריה ומי למרוקו, מזדהים עמוקות עם הפלסטינים, “כמונו, עם תחת כיבוש ללא מדינה” ופועלים בהתאם, הן נגד היהודים והן נגד צרפת.

והיהודים? בכל מקרה הם לא צרפתים “אמיתיים”. הרי, אם מתעשקים על הדת היהודית אינם יכולים להתערבב בצרפתיות, ואם מוכנים להתבולל, אזי ה-77,320 נספים בשואה יזכירו לנו עד כמה אפשר לסמוך על הפיכתם לצרפתים “אמיתיים”.

לכן, ליהודי בצרפת קיימות כמה אופציות “זהותיות”.
הראשונה הוא לבחור את הזהות הצרפתית על פני היהודית. להתבולל ולשכוח עד כמה שאפשר את הזהות היהודית. לפעמים מדובר בתהליך מודע ולפעמים תהליך המגיע מתוך קלות וכוח האינרציה. אך בסופו של יום זהו הבחירה של רוב רובם של היהודים בצרפת. אנחנו מדברים על 70-80% מתבוללים מתוך יהודי צרפת.

אופציה השנייה היא “הכניסה לגטו”. אני כמובן לא מדבר על גטו אמיתי אלא על אזורים מרוכזים של כמה רחובות, שבו גרים אחוז גבוהה מאוד של יהודים, בקירבה עם המוסדות שלהם (בתי ספר, בתי כנסת, סופרים כשרים וכו’). האזורים האלו מוגנים על ידי המשטרה והצבא והמוסדות היהודים בהם, מוצבים צבאיים לכל דבר ועניין. היהודים באזורים אלו רוצים גם וגם. גם את הצרפתיות וגם את שייכותם לקהילה היהודית. אך את הצרפתיות הם לא מקבלים. הם נתפסים על ידי השלטונות המקומיים, אותם ראשי עיר וחברי פרלמנט המזמנים אותם לעיר או לאזור שלהם, כמעט כרכושם הפרטי. אותם פוליטיקאים, לרוב מהימין הצרפתי (המחוברים בלב עדיין יותר לדת הישנה הקטולית מלחדשה הרפובליקנית), לא רואים את היהודים כצרפתיים. הם מזמנים אותם לגור במקום, הם עוזרים בכסף ובביטחון ומצפים לקול היהודי בבחירות.

מכיוון שאותם יהודים “בבעלות” של השלטון, הם נתקפים על ידי אותם מוסלמים הנמצאים במאבק עם צרפת. ההתקפות האלו גורמות לצריכת יותר ביטחון הגורם ליותר “בעלות”. מעין מעגל המזין את עצמו.

אופציה השלישית היא הגירה. רוב ההגירה מתרכזת, מסיבות של נוחות בלונדון, בקנדה ובארה”ב. כנראה מדובר על כ-20 אלף יהודים בשנה.

אופציה אחרונה הנה עלייה לארץ. עולים לארץ כשהזהות היהודית נהפכת לזהות לאומית. מדובר על תהליך קשה מאוד שמגיע לרוב ממקום דתי מאוד. באפון פרדוקסלי, היהדות שנתפסת כדת ולא לאום, מביאה לגיבוש זהות לאומית יהודית.
זה גם אחת מהסיבות המרכזיות של ירידה בכמות העולים ב-2016 ל-2017. המאגר הקטן של היהודים הדתיים מאוד, עד כדי הפיכת הדת ללאומיות, אינו בלתי נגמר.

לכן, כשרואים עולה מצרפת, חשוב להבין שהוא לא ברח. ההתקפות האנטישמיות הם טריגר אבל טריגר למשהו יותר עמוק של בחירה של זהות. ואותו עולה יכל לבחור אחרת.

ולכן, אותם כתבות מפריעות לי. הם גורמות לצופה להאמין שהעולים בורחים. שאין להם ברירה מלבד עליה. ואין דבר פחות נכון מזה. נהפוך הוא העליה היא האופציה הפחות נוחה והאופציה היותר אידאולוגית. 

תמונה שצילמתי לפני שנה וחצי בחדר אוכל של בית ספר יהודי. בעיגול קצה הנשק של החייל היושב ואוכל ממש מחוץ לפרייםה

תמונה שצילמתי לפני שנה וחצי בחדר אוכל של בית ספר יהודי. בעיגול קצה הנשק של החייל היושב ואוכל ממש מחוץ לפרייםה

תגובות

תהיה הראשון להגיב!

avatar