Close

13/10/2015

אנחנו חייבים להירגע!

d262af_b0297e658edb49f8bd935325e852aee8הרעיון הבסיסי העומד מאחורי קיר הברזל הוא ההבדל שיש לעשות בין השלמה עם העובדה של קיומנו לבין השלמה עם הזכות לקיומנו.

ב-1923, זאב ז’בוטינסקי מתחיל לכתוב על הקיר-הברזל. הרעיון שלו פשוט. לעולם הערבים לא ישלימו עם נוכחותינו פה. לכן, אל לנו לנסות לשכנע אותם. עלינו לגרום להם להתאייש.

קיר-הברזל איננו מפעל חד-פעמי. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו. לפעמים על ידי מערכות צבאיות, לפעמים על ידי פדאיון, לפעמים על ידי הסתתנויות בבקעה, לפעמים באבנים, לפעמים על ידי מתאבדים, לפעמים על ידי טילים, לפעמים על ידי סכינים, לפעמים על ידי דיפלומטיה, לפעמים על ידי הסתה, על ידי חרם, על ידי שקרים בתקשורת, על ידי סוכני פנים וכהנה וכהנה.

כל פעם שהם מתייאשים מאמצעי אחד, עוברים לאמצעי אחר. הנה, לפני כמה ימים אפילו החמאס הודה בחצי פה על הכישלון שלו בשימוש בירי טילים.

האיוש יכול לבוא מחוסר-אפקטיביות ו/או כי מדינת ישראל פשוט מונעת את השימוש באמצעי התורן. וזו הקיר-הברזל שלנו: האיוש שלהם. וכל פעם מחדש אנחנו ממשיכים לבנותו, להוסיף בו לבנים של איושים שונים, של אמצעים שונים. והמלאכה לעולם לא נגמרת ולעולם לא תיגמר.

כמובן שברגע שאותו אמצעי אפקטיבי, אפילו ברמה הקטנה ביותר, וישראל לא מונעת את השימוש בו, הערבים לא עוזבים לעולם. 

כל ויתור ישראלי מתפרש כהצלחה של אותו אמצעי ובכלל של המאבק הכולל.

זה גם נכון במצב הנוכחי כמובן. כל וויתור על הר הבית, כל הגבלת פעילות יהודית שם, יביא רק לתוצאה אחת: יותר טרור. הרי זה עובד!! 

והערבים ימשיכו כך עד שאחרון היהודים יעזוב את ההארץ. לעולם לא ישלימו עם זכות קיומנו. לעלום לא ישלימו עם סירובינו להיות להם אד’ימים כמו אבותינו דורי-דורות.

כשערבים ארץ ישראליים, מאבו מאזן ועד ראש העיר נצרת, מאיימן עודה ועד דוברי החמאס, מדברים על “כיבוש”, אינם מדברים על יהודה ושומרון אלא על הכל. כ”מתנחלים” מתייחסים לכל היהודיים בישראל. יצהר ברור אבל תל אביב גם. דין המרכז – חברון וירושלים – כדין “מרכז” – חדרה גדרה. ואין מתנחל שחף מפשע וכולנו בני מוות.
התפיסה הזאת איננה מונופול ערבי ארץ ישראל. היא התפיסה של העולם הערבי – אם לא המוסלמי – בכללותו וכל בני בריתם ברחבי תבל. 

לא צריך לפרש על מנת להבין זאת אלא רק להקשיב. להקשיב למה שלא אומרים בעברית, להקשיב למה שאומרים בערבית. אם אתם לא מבינים את הערבית, חפשו תרגום וחשפו קרובים המבינים.

הגל הזה של הטרור, הגם שהסיבה המיידית שלו הנו ההסתה והשקרים הפרועים שהתקשורת ואנשי ציבור ערבים מאכילים את בני עמם, גם הוא חלק אינטרגלי משרשרת זו של ניסיונות חוזרים לפגוע בנו.

אך, הגל הזה הוא גם תוצאה של הצלחת קיר-הברזל. אלו שפעם היו פולשים אלינו במאות ואלפי טנקים, אלו שלפני עשר שנים הצליחו להרוג אלפי יהודים, צריכים להסתפק בסכינים ובכמה הרוגים (שה’ יקום דמם) ופצועים.

ולאור תגובת אוכלוסיית עם ישראל בארצו, לאור העבודה המופלאה של כוחות הביטחון, גם לזה יבוא ייאוש.

אל לנו לאבד את שיווי משקלנו, אל לנו לפעול בצעדים ממהרים ולא מחושבים. אנחנו נמצאים כבר מאה שנה במשחק שחמט ולא באיגרוף. אמנם התוצאה הנה עניין של חיים ומוות אך עדיין שחמט, בו כל פיון חשוב אך אין ולא יהיה “זבנג וגמרנו”.

המצב קשה בהחלט, אך ברור לכולנו שאין פה שום סכנה קיומית. ואם כשהסכנה, קיומית הייתה, לא איבדנו צלם אנוש והמשכנו לשמור על החוק, הפנימי והבינלאומי, ועל המוסר שלנו, אדרבה בימים אלו צריכים אנו לשמור על קור רוחינו.

אז כן, על מנת להוסיף את לבנת “טרור הסכינים 2015” גם הוא לקיר-הברזל ולדפי ההיסטוריה, יש לנו עבודה. אולי הרבה עבודה ובחזיתות שונות ומשונות. אך עצום הוא ההבדל בין עבודה לפניקה. 

אתמול, במשך חמש שעות הסתובבתי בכל העיר ירושלים, החדשה והעתיקה, עם משפחת תיירים צרפתיים. לא רק שפיגוע בדוידקה קרה מאה מטרים מהמקום בו עמדנו, גם מעצר של צעיר ערבי בשער יפו אירע שלושה מטרים מאיתנו. שמחתי מאוד מהאגרסיביות של השוטרים בעת המעצר. אך יותר שמחתי לא לראות אלימות של המשטרה תוך כדי ואחרי אותו מעצר. עבודה מקצועית, ולא פניקה או התלהמות של אותם שוטרים צריך להיות פקודת היום לכל עם ישראל.

אנחנו חייבים להירגע.

* הערה: חשוב להבדיל בין השלמה עם קיום להשלמה עם זכות. 
קיר הברזל, גורם לערבים, מתוך ייאוש, להשלים עם קיומנו (משם לדוגמה חוזה השלום עם ירדן, מצרים או עמדת ראש העיר נצרת). אך לעולם לא ישלימו עם זכות קיומנו. לכן, ברגע שנפתח אפילו טיפה את הקיר, ברגע שנעזוב אפילו לרגע את מדיניות קיר הברזל נאכל אותה. וזה בדיוק מה שקרה עם תהליך אוסלו ואלפי ההרוגים בעקבותיו.

נכתב המקור בפייסבוק

תגובות

תהיה הראשון להגיב!

avatar