Close

04/10/2015

כישלון הליכוד?

d262af_620b3433ff834175819c22d32154694c

לילה אחרי הפיגוע בעיר העתיקה בירושלים, ברחוב שעברתי בו מאות פעמים בדרכי בתוך העיר העתיקה וכשלושה ימים אחרי הרצח של זוג הורים מול ילדיהם ליד היישוב איתמר, איני יכול לעצור יותר את ביטוי הרגשות שלי, את ביטוי הביקורת שלי. המתים דוחקים החוצה את השיקולים הפוליטיים.

זהו מכתב אכזבה. לפני כמה חודשים, תנועת הליכוד ניצחה ניצחון מובהק בבחירות הכלליות. תקוותי, כמו של רבים מחבריי, היו גבוהות מאוד. סוף כל סוף. תנועת הליכוד תוכל לשלוט בצורה אפקטיבית על הנעשה. סוף כל סוף, בנימין נתניהו, ראש הממשלה מטעם התנועה, יוכל להטמיע אל תוך מנגנוני המדינה את המדיניות שעם ישראל מצפה לה. קואליציה של 61 ח״כים עם שותפים יחסית נוחים רק חיזקה את התקוות הללו. לצערי, האכזבה כרגע גדולה מהתקוות, ואפילו שהתקווה התעוררה שוב בבחירות האחרונות, האכזבה הזו הינה תוצאה של תהליך התפכחות שהתחיל כבר כמה שנים. היא מגיעה מההבנה שלא מדובר בבעיה פוליטית של שותפים בעייתים בקואליציה כזאת או אחרת. מדובר בבעיה עמוקה ויסודית הנוגעת באידאולוגיה; בחוסר הבנת המציאות וניתוק ממנה מראש ממשלה מטעם הליכוד, משרי ממשלת ישראל מטעם הליכוד ומחלק מחברי כנסת ישראל מטעם הליכוד.

הליכוד הינה תנועה אידאולוגית, וביתר דיוק, אחת משלוש התנועות הציוניות העיקריות הפועלות בארץ ישראל בעת המודרנית-עכשווית (יחד עם הציונות הדתית והציונות הסוציאליסטית). המנגנון המפלגתי הינו רק הכלי בה האידיאולוגיה הציונות ליברלית משתמשת על מנת לממש את חזונה, כך שהשלטון הוא אמצעי ולא המטרה. המטרה נמצאת בשמה של המפלגה עצמה “הליכוד – תנועה לאומית ליברלית”, כלומר להטמיע מדיניות ליברלית ולאומית. על מנת להראות במה חוטאים בנימין נתניהו וחלק גדול משרי הליכוד נפרק קצת את המושגים אלו.

תנועה פוליטית-ליברלית מאמינה שכל בני האדם נולדו שווים ולכן חותרת לשיווין אזרחי מלא, ולחירות הפרט בכל תחומי החיים. החירות הזאת מוגבלת רק בשני תנאים: פגיעה בחירות האחר או בהחלטה פרטית (או קולקטיבית) להגבלתה מרצון (על ידי חוקים ותקנות). הדבר הזה נעשה על ידי יצירת מדינה בעלת שלטון נבחר אשר תפקידה ליצור מרחב חיים משותף. הרעיון הנו שהחוקים (שהם מעין “כפייה מרצון”) ימצאו את האיזון בין מתן מקסימום חירות מחד, והבטחה למסגרת חיים נוחה מאידך. כמובן, במצב בינלאומי שבו שולטת האנרכיה,  יצירת מרחב זה מתחיל בהקניית ביטחון אישי וקולקטיבי. תנועה פוליטית-לאומית חותרת ליצירת אותה מדינה מסביב ללאום ספיציפי, והבטחת חירותו ושיווינו ביחס ללאומים אחרים. אם כך, על המדינה להגן על ולהטיל את הריבונות של הלאום על שטחיה. המדינה גם תעדיף את טובת אותו לאום, תטיב איתן, תשתמש בסמלים שלו כסמלים שלה עצמה ואפילו תשתדל לעזור לבני הלאום גם מחוצה לה.

אחד המאפיינים של התנועה הציונות ליברלית לעומת התנועות הציונות האחרות הוא היעדר חזון משיחי וחיפוש אחרי אוטופיה אלא ראייה קרה וחדה של המציאות. לכן כבר משנות השלושים, אבי התנועה, ז’בוטיסקי, הבין שאין לשכנע את הערבים שמקומנו כאן אלא לבנות “קיר ברזל”, שלא יאפשר להם לתקוף אותנו.    

בימים אלו קל יהיה להתמקד בנושא של הביטחון ובהצעות אופרטיביות. העניין שלי, בשורות אלו, להראות שהכישלון אינו רק נמצא בנושא הבטחוני בירושלים או בכבישי יהודה ושומרון. מדובר בכישלון מערכתי שבו ראש הממשלה ושריו לא מבינים את מקומם במערכת כניציגים נבחרים של הריבון הנושאים בסמכות. אני רואה את הכישלון הזה בשלושה ממדים שונים (שכביכול לא קשורים) : מימד קבלת ההחלטות, מימד אופי ההחלטות, וחוסר הטלת כל ריבונות במדינת ישראל.  אין אני יכול להצביע על סיבה אחת לשלוש הכשלים המהותיים האלו, אך כל אחד לחוד היה מספיק להצביע על הניתוק בין ראשי המפלגה לבין האידאולוגיה של התנועה. שלושתם ביחד מצביעים על קריסה רב מערכתית.

במדינת ישראל החלטות חשובות וגם פחות חשובות לא מתקבלות כביטוי רצון האזרחים להגביל את החירות שלהם, אלא רבים המקרים בהם מדובר בכפייה חיצונית. שאלת המהות של הכפייה איננה רלווטית. גם אם מדובר בכפייה “טובה” היא נשארת כפייה ולכן פסולה. במילים אחרות עדיף נבחרים גרועים ממלך נאור. בהרבה סיפורי מדע בדיוני, העולם נמשל ומנוהל על ידי מחשב המבטיח שגשוג ושלום עולמי. החלום הזה של כותבי מדע בדיוני, הוא הסיוט האולטימטיבי של כל ליברל אמיתי.

בזה דווקא ממשלת הליכוד כשלה וכושלת. במדינת ישראל הדמוקרטיה לא קיימת. שלטון הפקידים, הנאורים בעיני עצמם, חוגג. כל פקיד עושה כרצונו ומבזה את החלטות הנבחרים (ואפילו של פקידים אחרים). הדבר ניכר במיוחד בענייני ביטחון והטלת ריבונות. מהמשטרה בהר הבית ובכלל, ועד לבית משפט העליון, דרך כמובן היועץ המשפטי לממשלה (האיש שראש הממשלה הוא סגנו, לפי חבר הוועד הממנה אותו). הפקידים מחליטים, הפקידים מבצעים, והפקידים ממנים את עצמם. לפקידים כל הסמכות בלי שום אחריות על תוצאות החלטותם. הנבחרים נותרים ללא סמכות, רק עם אחריות על מעשי הפקידים.

ומה עושה ממשלת הליכוד, ומה עושה ראש ממשלת ישראל על מנת לשנות את המצב הזה? לגמרי כלום. שתיקה רועמת!

לא ביקשנו מהפכה, לא ביקשנו שינוי המצב ביום אחד. מה שמתבקש זה שינוי המצב גם אם באופן איטי והדרגתי. לקדם פה ושם פיון על לוח השחמט. ברם, לא רק שאפילו את זה לא קורה, מצב ההפוך קורה. ראש הממשלה וחלק משרי וחברי כנסת של הליכוד פועלים להעמקת והתבססותו של שלטון הפקידים.

הדוגמאות הן יום יומיות. פרשת מינוי המפקד הכללי של המשטרה הנו קלאסיקה. במקום לפטר על המקום את היועץ המשפטי לממשלה, והגיבוי הציבורי והפוליטי לזה היה קיים, ראש הממלשה הסתתר מאחוריו כמו ילד המסתתר בחצאית אמו. אם הוא פחד, אז הוא פחדן ואם זהו מהלך מתואם עם ווישטיין אז הוא פירומן מסוכן.

גם במימד אופי ההחלטות, במציאת האיזון בין החירות של הפרט לבין “מסגרת חיים נוחה” הכשל עצום. גם פה חלק משרי וחברי כנסת הליכוד פועלים באופן הפוגע קשות בערכים האלו. חירות אינה רק ברמה הכלכלית במעין קפיטליזם סינגפורי. החירות נוגעת לכל תחומי החיים.
במדינה ליברלית לדוגמה, לא אמורות להיות תעודות זהות, ומדינת ישראל הנה המדינה “הדמוקרטית” היחידה בעולם עם מספרי תעודה זהות. אזרח ישראלי יכול לשנות אפילו את המין שלו, מספר תעודת זהות שלו ישאר אותו מספר. דבר זה הנו פגיעה בסיסית בחירות הפרט. ומה עושה עם זה השר הממונה? מעמיק את הפגיעה עם “המאגר הביומטרי” שלו.

זו דוגמה אחת מיני רבות. אין כמעט שר מהליכוד שאינו חוטא. ממשרד הביטחון (מעצרים מינהלים) ועד לרווחה (המדיניות של השר חיים כץ). אפילו מירי רגב חוטאת בכך כשהיא מתגאה בהעלת תקציב התרבות.

עניין אחרון וכנראה החמור ביותר, כי הוא הבסיסי ביותר. על ריבונות לא מדברים, ריבונות מטילים ושומרים. נתניהו חושב שתודעה מייצרת מציאות, שאם ידבר שקט יהיה שקט. אך לא כך הדבר. המציאות חזקה מזה. האיבה שרוחשים לנו הערבים על גזילת אדמתם ועל גירושם מהארץ לא תיעלם רק אם אנחנו מתעלמים ממנה. ז’בוטינסקי לא דיבר על לדבר על קיר הברזל אלא על לבנותו בפועל. תפקידו של קיר הברזל איננו לשכנע הערבים לא לתקוף אותנו. תפקידו של הקיר הוא  לא לאפשר להם.

בסופו של דבר, הדגל, ההמנון, הנאומים של נתניהו באו”ם חשובים ולפעמים אפילו הכרחיים. אך בסופו של יום הם רק קישוט. נתניהו יכול לדבר עד מחר באו”ם על הקשר של העם היהודי לארצו, אם הוא לא מבטיח בשטח שיהודים לא ייהרגו ולא יגרמו אבנים זה לא יעזור במהומה ולא שווה כלום. סתם בזבוז רוק. הוא יכול לדבר עד מחר על הישגי היי-טק בתל אביב, אבל כל עוד האזרחים הישראליים בצפון או בדרום, ערבים כיהודים, יצטרכו לשלם פרוטקשן לשכניהם זה לא יעזור. הוא יכול להמשיך לדבר על דמוקרטיה ושיוויון בין האזרחים, אבל כל עוד הפשע וסחר הנשק יחגגו במגזר בערבי, הנאום לא ישנה את השטח. הוא יכול להמשיך לדבר על ירושלים המאוחדת לנצח, אך כל עוד יהודים לא יוכלו להתפלל על הר הבית ולא יכלו להסתובב חופשי בשכונות התפר, כל עוד ערבים לא יוכלו להסתובב חופשי במרכז העיר ללא חשש מהניאו-נאצים של ארגון להב”ה, דיבוריו הם לא יותר מאוויר. ואני אפילו לא נכנס לעניין רצועת עזה.

אז הנה הצעתי בעניין זה: נתניהו מדבר רבות על “אפס סובלנות”. אני ממליץ לו לקרוא את ספרו של חברו ג’וליאני, לשעבר ראש העיר ניו יורק. המדיניות שלו לא הייתה רק “אפס סובלנות” אלא גם מדיניות “החלון השבור”. לא מספיק לעצור ולהעניש, צריך מיד לתקן כל חלון שנשבר. לא מספיק לתפוס ולהעניש את שורפי תחנת הרכבת הקלה בשועאפט, אלא לבנותה מחדש באותו יום. נשרפת שוב, בונים אותה שוב. ושוב ושוב.

“קיר ברזל” או “חלון שבור” הרעיון הוא אחד: מי יתייאש ראשון, המפגעים בני ארבע עשרה, או מדינת ישראל על כל מנגנוניה ותקיציביה?

בכל שלושת המימדים אלו נתניהו אפילו לא מנסה, מלכתחילה הוא מוותר. על זה ההיסטוריה תשפוט אותו, לא על נאומים בקונגרס אמריקאי.

פורסם באתר “לאומי ליברלי” תחת הכותרת ” כישלון הליכוד? “.

תגובות

תהיה הראשון להגיב!

avatar